אור חדש א׳:ח׳

1 "והשתיה כדת אין אונס" אסתר א, ח. לפי פשוטו פירוש "השתיה כדת" הטבעי, כפי מה שהוא ראוי לגופו וטבעו, שלא היה השתיה נגד הטבע. "אין אונס", שלא היו מכריחין אותו לשתות יותר מן הראוי. אלו שני דברים; האחד, שלא יהיה המשקה בעצמו מתנגד לאדם. ולא יהיה גם כן המשקה מתנגד לאדם לשתות יותר מדאי, ולכך אמר "השתייה כדת אין אונס".

2 ובגמרא מגילה יב., מאי "כדת", אמר רבי חנן משום רבי מאיר, כדת של תורה; מה דת של תורה אכילה מרובה משתיה, אף סעודתו של אותו רשע אכילתו מרובה משתיה. "אין אונס", אמר רבא, מלמד שהשקה את כל אחד מיין מדינתו, עד כאן. ורצו בזה, כי אכילת הסעודה היה יותר משתיה. אף כי האדם יותר חפץ ומתאוה לשתיה מן אכילה, אבל סעודתו של אותו רשע לפי הראוי, ולא להיות נמשך אחר התאוה, להיות השתייה מרובה מן האכילה, ואז היה בו שכרות, והשכרות הוא בזוי גמור לאדם. וכל כוונתו בסעודה הזאת שיהיה הכל דרך כבוד, ולא דרך בזוי. ומפני כך אכילה של תורה אכילה מרובה משתייה, ללמד את האדם שתהיה סעודתו מרובה* מן האכילה ולא השתייה*, שהוא השכרות, שהוא בזוי וגנאי.

3 ואף כי עיקר הסעודה נקרא על שם השתייה, דבר זה עניין אחר, מפני כי האכילה עצמה אינו כמו השתייה, כי השתייה כאשר הוא ראוי על זה אמרו רז"ל יומא עו: "חמרא וריחנא פקחין". וזה כאשר אין שותה היין הרבה עד שהוא משתכר, וכמו שאמרו שם "למה נקרא שמו 'תירש' הושע ד, יא; זכה נעשה ראש, לא זכה נעשה רש", ולפיכך אין ראוי שתהיה מרובה. מכל מקום נקראת הסעודה על שם המשתה. וכאשר שתה אחד כפי הראוי לו, לא היו אומרים "שתה", כדרך בני אדם לומר לאורחים "אכלו רעים ושתו דודים" ר' שיה"ש ה, א. ויותר ממה שהיה ראוי לשתות, לא היו אומרים "שתו דודים".

4 וקשה מאד, אחר שאכילה שלהם היה מרובה משתייה, איך לא זכר הכתוב כאן האכילה, וזכר השתייה. ויש לפרש, כי לכך לא זכר הכתוב כאן האכילה, כי לא בא רק לספר הפורעניות של ושתי, והפורעניות היה בא מתוך השתיה, וכדכתיב פסוק י "ביום השביעי כטוב לב המלך ביין אמר למהומן וגו'". ולכך לא זכר כאן רק מה שהיה גורם הפורענות שבא על ושתי. ועוד יראה לומר, כי הסעודה עצמה לא כתב, כי אין חדוש אם עשה סעודה גדולה, ואין לשבח אותו בדבר שהכל עושין אותו. אבל בשאר דברים שהיו שם משבח אותו, וכן משבח אותו ביין, כי באולי לא היה לו יין ישן שהיה יותר ממנו בשנים. וכן כל מה שספר הכתוב הוא דבר חדוש גדול.

5 ובזה יתורץ גם כן מה שמקשין, כי למה לא זכר שהיה לו כלי זמר במשתה היין, שהוא עיקר השמחה, שנאמר ישעיה כד, ט "בשיר לא ישתה יין", ושמע מינה שדרך להיות שיר במשתה היין, ואם כן למה לא זכר הכתוב שהיה לו משוררים וכלי זמר. שאין בזה קשיא, לפי שאין בזה טורח, וגם אין בו הוצאה מרובה, כי עשרה הם משוררים לאלפים. ולכך לא מנה הכתוב רק דבר שהיה בו טורח למצוא, והוצאה מרובה. ויותר היה לשאול למה לא מספר האכילה והכנתה, שהיה מרובה מן השתייה כמו שאמרו רז"ל מגילה יב.. רק בשביל כי הסעודה עצמה אין חדוש, אף שהיה מוציא ממון הרבה בסעודה. רק שמדבר הכתוב בדבר שהיה ההוצאה והטורח על זה הרבה. וזה כי הכנת פסוק ו "חור כרפס ותכלת", וכל עניין הזה, צריך הכנה וטורח גדול. וכן הכנת* הכלים פסוק ז. וכן "יין מלכות רב" שם, שהיה יין ישן, ודבר זה לא נמצא, והיה צריך טורח והכנה מרובה. אבל האכילה אין זה צריך הכנה כל כך.

6 ומה שמספר הכתוב גם כן פסוק ח "והשתייה כדת אין אונס", ומה בא לומר בזה. בודאי דבר זה גדול, כי יש שאין מקפידין על זה, והם חפצים שישתו יותר מן צרכם בשביל שישתכרו, ולא יהיו יכולים לשתות יותר. ואחשורש בשביל שהיה סעודתו ימים הרבה, אם ישתכרו ביותר, או אם תהיה השתייה מה שהוא כנגד האדם, יכאב ולא יבא למחר, כמו שנמצא בשיכורים, שלא יוכלו לעשות כן למחר. ולכך אחשורוש, שלא יחסרו האנשים שבאים לסעודה, לא היה עושה זה. ולכך אמר גם כן פסוק ח "לעשות כרצון איש ואיש", והכל שיחזרו לסעודה למחר.

7 ונראה גם כן כי לכן לא זכר האכילה, כי הכתוב בא לספר כבוד המלך, כדכתיב פסוק ד "בהראותו עושר כבוד מלכותו". ובני אדם המסובין לשתות זהו גם כן כבודו. ולכך אמרו מגילה יב. שהשקה את כל אחד יין אשר הוא יותר ממנו בשנים, וכל זה כבוד מלכותו. אבל האכילה הוא דבר גשמות, אשר ממלאים כרסם באכילה. ולכך אין להזכיר דבר זה בסעודת המלך שהיא לכבוד מלכות. אבל דבר היין, בודאי היין יש בו כבוד, באשר היין משמח לב האדם, ובני אדם הם בשמחה מן היין. גם כי חמרא וריחא פקחין יומא עו:, שנותנין לאדם חכמה ודעת, וכמו שאמרו רז"ל שם "זכה נעשה ראש, לא זכה נעשה רש". ומפני כך עיקר הסעודה נקראת על שם שתיה, כי האכילה בלבד חמריות, ואין צריך האכילה רק שלא יהיה האדם חסר, ועל ידי האכילה שהוא שבע, אז היין משמח אותו. ולכך עיקר הסעודה נקרא על שם היין. ואף על גב כי בודאי השלמת האדם הוא על ידי אכילה, מכל מקום הסעודה הזאת שהיתה לכבוד המלך, עיקר הכבוד הוא השתייה, ולא האכילה. ולכך הזכיר השתייה, ולא הזכיר הכתוב האכילה, כי אדרבא, האכילה מטמטמים לב האדם. כי קודם שיאכל וישתה יש לו שני לבבות, ואחר שאכל ושתה יש לו לב אחד, וכדאיתא בפרק קמא דבתרא יב:, כמו שפרשנו שם. ולכך אין ראוי שיהיה מזכיר רוב האכילה. ואין בכל אשר מספר רק גדול כבודו, כמו שכתבנו.

8 אבל קשה, אם היה סעודתו של אותו הרשע האכילה מרובה, ואם כן לא היתה השתייה רק לפי צורך, אם כן איך סלקא דעתך שתהיה אונס בשתייה, הרי אין השתייה מרובה. וזה* שהוקשה להם, ולכך אמר רבי אליעזר* מלמד שכל אחד השקוהו מיין מדינתו. ורצה לומר לא היה שום דבר נגד האדם בסעודה, אף בדבר זה, כי יין מדינתו יותר טבעי אליו ממה שהוא יין אחר, כי כל שינוי רע, ואשר רגיל בו יותר הוא טבעי לו. גם זה היה בסעודתו, שהיה סעודתו טבעית, וזה קרוב לפשוטו כמו שאמרנו.

9 "לעשות כרצון איש ואיש" פסוק ח, לפי פשוטו בא הכתוב לומר אף על גב שכבר כתיב כאן "והשתייה כדת אין אונס", היינו שלא יתן לו דבר שהוא כנגדו. אבל לעשות רצונו מה שיבקש, דבר זה לא נזכר כלל. לכך כתיב לעשות רצונו, לתת לו לכל אחד אשר יבקש. ומפני שכאשר יעשה רצונו של כל אחד ואחד, דבר זה קשה, כאילו היה אותו שבסעודה אדון אל ביתו, שהרי צריך לעשות רצונו, ולכך אמר "כי כן יסד המלך" וגזר על כל רב ביתו.

10 ובגמרא מגילה יב. אמר "לעשות כרצון איש ואיש", כרצון* מרדכי והמן; מרדכי*, דכתיב -"איש" וכתיב- להלן ב, ה "איש יהודי". המן, דכתיב להלן ז, ו "איש צר ואויב", עד כאן. דקדקו דלא הוי צריך למכתב רק "כרצון כל איש", ולפיכך פירשו ז"ל שהכתוב בא לומר כי היתה הסעודה הזאת יפה לשני אנשים שהם מחולקים לגמרי. ואינם רק שנים, כי הצדיק והרשע הם שנים בלבד, ובכלל אלו שנים הם הכל, כי כל הצדיקים בכלל אחד כאילו היה איש אחד, וכן כל הרשעים בכלל אחד, כאילו היה אחד.

11 ומה שאמר "כרצון מרדכי והמן", מפני כי עיקר שהוא צדיק הוא מרדכי, ועיקר הרשעים הוא המן. ובא הכתוב לומר אף שהם שני הפכים צדיק ורשע כמו מרדכי והמן, שזה צדיק גמור וזה רשע גמור, זה היה עושה עצמו עבודה זרה, וזה היה למקדש* השם על עבודה זרה, והם הפכים גמורים. ובודאי מה שחביב על זה, אינו חביב לאחר*, וזה נקרא "איש ואיש", באשר הם מחולקים; כי הרשע חפץ לשתות יין שיהיה בשמחה, ולאכול כל אשר תאב, אף מאכל אסור. והצדיק אינו רוצה בשמחה, כי "שמחה מה זאת עושה" קהלת ב, ב, ולכך אינו רוצה ברבוי יין.

12 ולא תאמר גם כן דוקא על הצדיק אמר אחשורש לעשות רצונו, מפני שהוא צדיק. אף כי אחשורוש רשע היה בעצמו, מכל מקום נגד הבריות לא היה מראה עצמו רשע. לכך כתב כי גם על הרשע ציוה לעשות רצונו. ואי כתב לעשות כרצון הרשע, הוה אמינא דוקא לעשות רצון הרשע, כמו שהוא היה רשע. לכך אמר הן צדיק הן רשע יהיה נעשה רצונו. אף כי האדם שהוא אוהב את הצדיק, הוא שונא את הרשע, ואם אוהב את הרשע, שונא את הצדיק, עם כל זה אמר לעשות רצונו. שכל עניין אחשורוש לעשות רצונם של אותם שהם במשתה.

13 ויש לפרש גם כן "לעשות כרצון" כלומר כל אחד אשר הוא מבקש לעשות, אין מעכב עליו, וזהו "כרצון איש ואיש". כלומר, שכל איש ואיש יעשה כרצונו, הן לטוב הן לרע. וכבר בארנו כי אחשורוש עשה סעודה שתהיה דומה לסעודה שהשם יתברך עושה לבני אדם בעולמו. כי השם יתברך מניח אל כל אחד לעשות רצונו, ובידו הבחירה לעשות כפי מה שירצה, הן הצדיק הן הרשע, נותן לו לעשות רצונו, כמו שאמרו שבת קד. הבא לטהר מסייעין לו, הבא לטמא פותחין לו. וכן מה שאמר כאן "והשתייה כדת אין אונס" הכל נאמר על עניין זה. וזה כי הוא יתברך ברא הכל בעולמו דברים אשר הם טובים וראוים לאדם, ואינם מתנגדים לאדם, וכל אחד ימצא את אשר ראוי לו ואשר חפץ בו.

14 ובמדרש אסת"ר ב, יד, "לעשות כרצון איש ואיש", אמר הקב"ה, אני איני יוצא מידי בריותי, ואתה מבקש לעשות כרצון איש ואיש. בנוהג שבעולם שני בני אדם מבקשים לישא אשה אחת, יכולה היא להנשא לשניהם, אלא לזה או לזה. וכן* שתי ספינות שהיו עולות בלומן, אחת מבקשת רוח צפונית, אחת מבקשת רוח דרומית, יכולה היא* רוח אחד להנהיג את שתיהן כאחת, אלא לזו או לזו. וביאור זה, אף כי עשה אחשורוש סעודתו כעין מלכותא דרקיע, לכך עשה סעודתו "כרצון איש ואיש", אין רצון האדם נעשה בכל אשר ירצה, כמו שמפרש. ומזה מוכח שהיה אחשורוש מבקש סעודתו כעין סעודתו דרקיע, דאם לא כן, מה בכך שהשם יתברך אינו עושה כרצון איש ואיש, הרי הוא היה חפץ "לעשות כרצון איש ואיש" בכל מה שאפשר לו, ומה שאפשר לו לעשות, יעשה. לכך צריך לומר שהיה* חפץ לעשות כעין מלכותא דרקיע, ועל זה אמר כי השם יתברך אינו עושה רצון איש ואיש.

15 ונראה כי בגמרא מקשה קושיא זאת שאמר במדרש שאין אדם יכול לעשות כרצון איש ואיש, שאי אפשר אם יעשה רצון אחד בדבר זה, שיהיה רצון אחר בזה. שאם יביא לאחד דבר שיש לו ריח אשר חביב עליו, ואותו ריח לא יוכל להריח אחר, הרי הוא כנגדו. ולכך פירשו מגילה יב. "כרצון איש ואיש" זה מרדכי והמן. ואם כן אין הכתוב מדבר רק לעניין צדיק ורשע, כמו מרדכי והמן, שהשם יתברך נותן לו הבחירה לעשות, ואין מונע לו מן השמים מלעשות רצונו, רק הבחירה בידו לעשות כמו שיבחר.